בן דבורה ואברהם. נולד ביום כ' בתמוז תשי"א (23.7.1951) בניו יורק, ארצות הברית. ילד שלישי במשפחה, אח של דיוויד, נחמה וחיים.
יחיאל מיכל, שמגיל צעיר הכול קראו לו מייק, גדל והתחנך בשכונת בורו פארק ברובע ברוקלין שבניו יורק. ילד נבון וסקרן, בטרם מלאו לו שש שנים כבר ידע לזהות דגמי מכוניות ושנת הייצור שלהן. אחיו הבכור דיוויד נהג ללמד אותו את שלמד בבית הספר.
החל את לימודיו בבית הספר הדתי-יהודי "תורת אמת". בסוף כיתה א', לאור הצטיינותו בלימודים, הוחלט להעבירו הישר לכיתה ג', וגם שם הגיע להישגים גבוהים.
בחטיבת הביניים למד בבית הספר Ezra Academy בעיר, במסלול לימודים מזורז של שנתיים במקום שלוש שנים, ולאחר מכן למד בתיכון של האוניברסיטה היהודית Yeshiva University בברוקלין. סיים את לימודיו בטרם מלאו לו שש-עשרה שנה.
מילדות היה איש עקרונות ולא רצה לבטל את זמנו על הבלי היום-יום. הוא האמין בחזון הציוני-דתי בכל ליבו ודגל בשילוב של תורה, עבודה והגשמה. בתקופת החטיבה והתיכון היה פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא" והדריך בה. לאחר סיום הלימודים יצא לשנת הכשרה בישראל. הוא השתייך לקבוצת "בנה ולמד" בישיבת ההסדר "כרם ביבנה" הסמוכה ליבנה. כששב לברוקלין התמנה למרכז סניף "בני עקיבא" הגדול בשכונת מגוריו. כמו כן היה חבר בהנהלה הארצית של התנועה בצפון אמריקה.
בד בבד החל בלימודים גבוהים ב-Yeshiva University במנהטן במתמטיקה ופילוסופיה. בשעות הפנאי השתתף באירועי דִּיבֵּיְיט (מַעמָת) והצטיין בהם, כפי שהצטיין כל חייו בוויכוחים וביכולת השכנוע שלו.
מייק אהב את השפה העברית ועמל על שיפור העברית שבפיו ועל היכרות עמוקה עימה: למד כללי דקדוק, הרחיב את אוצר המילים והעשיר אותה בניבים ובפתגמים. ברבות השנים הייתה העברית שבפיו מדויקת ועשירה כל כך עד שיש אומרים שקשה היה להבחין שזו אינה שפת האם שלו.
עם סיום הלימודים הצטרף לגרעין "ג"ן" (שבטי גלבוע ונחשון) של "בני עקיבא". במסגרת זו עלה ארצה בשנת 1972, התיישב בקיבוץ עלומים שבנגב המערבי והשתלב בעבודות השדה והמשק ובחיי הקיבוץ.
כעבור מספר חודשים שב לארצות הברית כדי להינשא לבחירת ליבו, ג'ודי ברגשטיין. השניים הכירו בפעילות משותפת בתנועה. הם חזרו יחד לקיבוץ בקיץ 1973.
מייק התגייס לצה"ל לשירות מקוצר, ועבר הכשרה בחיל התותחנים.
אחרי השירות שב לקיבוץ. לו ולרעייתו נולדו שלושה בנים ובת: מתניה, הילה, חובב ואמיתי. בחיק המשפחה הוא נהג לשיר שירים בשולחן השבת ושירי ארץ ישראל הישנה. אהב גם את שירי נעוריו משנות השישים והשבעים: ביטלס, סיימון וגרפונקל, ג'ודי קולינס ועוד.
מייק המשיך לשרת במילואים. בהיותו בן שלושים ואחת, בשירות מילואים במלחמת לבנון הראשונה בקיץ 1982, עבר התקף לב. בעקבות זאת, ומאחר שהיה ידוע ביושרו ובדייקנותו, החל לעבוד בקיבוץ בתפקידים משרדיים של גזברות והנהלת חשבונות וכן השלים לימודים מקצועיים בתחום זה.
כעבור שנים אחדות החליטו מייק וג'ודי לעזוב את הקיבוץ ועברו לשכונת הר נוף בירושלים. הוא החל לעבוד בהנהלת חשבונות ובניהול רשת המחשבים במלון "רמדה רנסנס" בעיר.
שנים מספר לאחר מכן חלתה ג'ודי במחלה קשה. מייק וְיתר בני המשפחה התגייסו למענה וטיפלו בה. בנובמבר 1989 הלכה לעולמה, ומאז טיפל מייק בארבעת הילדים בעצמו. "אני לא יכול לחשוב על אבא יותר אימהי ממנו", סיפר עליו הרב אבי קנאי, רב בית הכנסת "מצפה רמות" שבו התפלל.
באביב 1997 נישא לשרון, ולמשפחה הצטרפו גם ילדיה איתן, ציפי וטליה. המשפחה המתרחבת עברה לשכונת רמות בירושלים. מייק אמר לא פעם שיש בליבו מקום גם לילדיה של שרון ושהוא אוהב אותם, והיה מעורב בחייהם כאילו היו ילדיו שלו.
מחלת הלב שלו החמירה במרוצת השנים והגבילה את פעילותו, על כן נאלץ לעזוב את עבודתו בבית המלון, עבד מהבית ועבר הליכים רפואיים לייצוב תפקוד הלב. למרות הכול לא התלונן, שמר על חוש ההומור, על החיוך והקרין גישה אופטימית לחיים.
בקיץ 2018 התאשפז בבית החולים "הדסה עין כרם" בעקבות סיבוכים. מצבו הידרדר עוד, והוחלט לבצע פעולה רפואית בהרדמה מלאה. מתוך הבנת הסיכונים החליט מייק להיפרד ממשפחתו וכינס את רעייתו, ילדיו ונכדיו לסעודת הודיה כדי ללמדם להודות "על כל צעד ושעל, על כל טיפה וטיפה", כדברי בנו מתניה. ברגעים אלו לוּוה בשירה ובאהבה, ולילדיו פנה במעין צוואה: "תהיו טובים אחד לשני ותהיו טובים בכלל".
עוד כתב לילדיו: "תדעו שהסיפוק שהבאתם לי והנחת שגרמתם לי הפכו את הכול לכדאי. ובפרט – לא זו בלבד שכל אחד מכם הביא ומביא הרגשה חמה בלב והילה של אהבה, אך יותר מכול אני מרגיש שמעבר ל'מריבות' המקובלות אתם אוהבים ומכבדים אחד את השני ושתמיד תתמכו אחד בשני בזמנים הטובים כמו הקשים ... צריך לשמור על קשרים טובים עם כל אדם ... וגם האהבה העצמית: צריך להכיר ביתרונות שלך וגם לבודד את האפיונים הטעונים שיפור ... ולהבין שהטוב בך הוא בעל ערך וחשוב לטפח".
יחיאל מיכל (מייק) הנדלר נפטר ביום כ"ד בחשוון תשע"ט (1.11.2018). בן שישים ושבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין גבעת שאול – הר המנוחות בירושלים. הותיר אישה, שלושה בנים ובת, נכדים, אם, אח ואחות.
על מצבתו חקקו בני המשפחה מילות פרידה, חלקן על פי השיר "היית לי" של לאה גולדברג: "אתה לנו כמו אדמה ברוכה / אשר עליה לא ימעד הצעד / ומבטך הטוב רצוף אהבה / הוריתנו אהבת אדם ומולדת / תלמוד תורה ואהבת אלוקים / היית לנו רועה הדעת והאמת / קולך יתנגן על מיתרי ליבנו לעד".
שרון רעייתו ספדה: "ימינו יחד היו מלאים אהבה, צחוק וכבוד הדדי ... חלקנו את הרגעים השמחים ביותר והעצובים ביותר. אף על פי שהיו לך בעיות בלב, היה לך הלב הטוב בעולם. דאגת לכולם וכמעט שלא הייתה לך מילה רעה על איש ... גרמת לחיי להיות שלמים. אני מודה לה' על השנים המשותפות שלנו".
בנו הבכור מתניה ספד: "אבא, אהבתי אותך אהבת נפש ... לימדת אותי לחשוב, לשאול, להתגבר, להתמיד, לצחוק, לחיות. לימדת אותי דרך בהורות וזוגיות, לימדת אותי שנינות. לימדת אותי לשמוח ולימדת אותי גם לבכות (כשאימא נפטרה, אמיתי אמר שהעיניים שלך כמו עגבניות)".
ספדה בתו הילה: "היית טוב לב, רגיש, ישר, דובר אמת בלבבך, אדם ציוני עם פשטות נקייה, חוכמה עצומה, ציניות קלה וחוש הומור רב ... חינכת אותנו לאנושיות, יושר, רגישות, וכזה היית – 'מענטש' אמיתי ... אני רוצה להודות לך על שהפכת אותי למה שהנני – על כל השנים שגידלת אותנו לבדך ועל כל השנים בכלל – זכינו".
בנו חובב ספד: "בעיניי תמיד היית פילוסוף. כמעט בכל דיון – יודע להטיל ספק, לשאול שאלות על מה שנדמה כאמת ברורה, לענות תשובות ולברור את הטובות. אהבתי את התכונות האלה וניסיתי לחקות אותן. לא תמיד בהצלחה. מסתבר שלסגנון הצנוע ולחביבות היה חלק בכך שדבריך יהיו 'בנחת נשמעים', ואת זה יותר קשה לזייף. היית פילוסוף. אוהב החוכמה ואוהב האמת".
ספד הבן אמיתי: "במהלך חיינו, אנחנו מותירים התרשמויות על האנשים אותם אנחנו מכירים שהופכות להיות חלק מהם - מעין אדוות אם תרצו, שמהדהדות את מי שאנחנו... כשאנחנו מתים, האדוות שהשארנו ממשיכות לרצד בזיכרונות, ברשמים ובסיפורים שיספרו אלה שהכרנו ונותרו לאחר לכתנו...
אבא, אני לא יודע איך להתחיל למנות את כל האופנים שבהם השפעת על חיי ועל מי שאני היום ומי שיהיו ילדיי כשיגדלו. אתה האדם הטהור שהכרתי, מלא אהבה ומלא חוכמה ובעל אמפתיה אמיתית ואינסופית לכל איש, חוש הומור שובה ולב ענק.
אני מסתכל כאן בכל האנשים שבאו ללוות אותך אבא ויודע בלי צל של ספק שהאדוות שהותרת יישארו לתמיד. אני אוהב אותך ומתגעגע אליך עד אין קץ".
ספד חברו ארני, בשם החברים שליווהו עשרות שנים, מאז עלו כולם מארצות הברית: "תורה, עבודה, הגשמה - לא היו סיסמאות בשביל מייק אלא מצפן לנווט את חייו... מייק הקרין יושר ודייקנות בכל מעשיו, בקריאת התורה, בתפילה ובחיי היום יום...
מייק היה כאח, חבר שתמיד היה אפשר לסמוך עליו. יש בינינו כאן הרבה חברים שצעדו איתנו מעל חמישים שנה, יחסר לכולנו החיוך החם והשיר ששר".